<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב חביבא שהיה בימי רבינא</h1>
<h2>דף מא.</h2>
רב חביבא שהיה בימי רבינא. דגר' בפ"א דכתובו' הל' דברכת חתנים [ח' ע"א] רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא בריך משעת אירוסין אמ' קים לי בגווייהו דלא הדרי בהו ולא אסתייעא מילתא והדרו, ופירש"י לא נתנו לו את האשה, כך פי' ר"ת. ונ"ל לא נתנו האשה כמו שהיה סבור רב חביבא, כי רב חביבא היה סבור שבאותו שבוע שקידש או ביום א' או ב' או ג' היה נושא ביום רביעי כדין בתולה הניסת ברביעי, הילכך בירך מפני שכל אותו שבוע כאילו שבעת ימי חופה ועדיין לא רמו שערי באסינתי כי כפתאום נעשה הדבר מפני שבת רב חביבא קטנה היתה, ובשעת אירוסין הסכימו להשיאן ברביעי של אירוסי' ולא איסתייעא מילתא שנידחו הנישואין ביום רביעי מלכנוס עד רביעי של שבוע שלאחריו. דה"ג בפ' אחרון דמס' נידה [ס"ו ע"א] רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא, א"ל סבר לה מר לכתוב כתובה לארבעה א"ל אין, כי מטא לארבעה אמ' נינטר עד ארבע אחרינא, א"ל מאי האי א"ל לא סבר לה מר להא דאמ' רבא תבעוה לינשא וניתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים, א"ל אימר דאמ' רבא בגדולה דקא חזיא [דמא] פי' מחמת חימוד, קטנה דלא חזיא שהרי לא הגיע זמנה לראות מי אמ' הרי מסולקת דמים היא. א"ל בפי' אמר רבא בין גדולה בין קטנה וטעמ' דגדולה מאי משום דמחמ' קטנה נמי חמודי מחמדה, אלמ' נטרו עד ארבע אחרינא והשיאום ולא חזרו בהן. ואין לפר' לא נתנו לו את האשה כלל, כלומ' משעה ששדכו לארס בירך ואע"פ שלא קדש דהא לא משמ' הכי, אלא קדש ומשעת אירוסי' משעה שקידש ועסקו על הנישואי' להשיאם באותו שבוע דהא לא ס"ד דברכת נישואין יקדים משעת שידוכין, דלכל היותר מכי רמו שערי באסינתי לאחר קידושי' להזמין צרכי הסעודה וכאן לא זימנו עדיין כלום אלא שהסכימו בשעת קידושין להשיאם ברביעי. ואין לפרש דעסק זה דקאמר' בשלהי נידה היינו עסק נישואין דא"כ מאי האי סבר מר נכתוב כתובה לארבעה היינו רב חביבא, א"כ הוה ליה למימ' רב חביבא איעסק בברתיה, ותו אם כך היה בצרכי נישואין ומעיקרא הוה ליה לרבינא למימ' ליה נינטר עד אותו ארבעי דלא הוה דעתיה מעיקרא, ותו לא הוה לן למיחש לחימוד, דהא דאמ' רבא [שם בנדה] תבעוה לינשא וניפייסה היכא דבפתאום היה מעשה כההיא דמייתינן בפ"א דסדר יומא הל' מונע ממנו מאכל [י"ח ע"ב] וביבמות פ' החולץ [ל"ז ע"ב] רב כי מקלע לדרשיש אמר מאן הויא ליומיה וכן רב נחמן כי מקלע לשכנציב ומקשינן והאמ' רבא תבעוה לינשא וכו', ושנינן רבנן שלוחי הוו משדרי ומודעי להו, אלמ' דדוקא בפתאום הוא דאמרי' הכי אבל כי נתקדשה כיון שאין זמן לדבר כל שעה עומדת לינשא וכל שעה שתינשא אחר ז' ימים לקידושיה שוב אין לחוש לומ' שמא ראתה אם לא שבודאי תראה אבל אם בעלה בדרך שנה או יותר משעת ראיה (והפסיקה ובנידה דאוריתא) ובא בהסח הדעת אם היא בחזקת טהרה שהיא יודעת שעברו שבעה בלא ראיה או משעת ראיה והפסיקה ובנידה דאורייתא תטבול ותזקק לבעלה. ומיהו רב דא"ל לחייא בריה אשתך טבלה אל תזקק לה לילה הראשון ובנידה דאורייתא וטעמא כדמפרש בערבי פסחים [קי"ב ע"ב] הואיל והוחזק מעין פתוח דינן יהא שוה וכן ראיתי אחר זמן שאף ריב"א הלוי פי' כעניין זה בסדר יומא. יש להקשות רב חביבא היאך קידש בתו כשהיא קטנה, והתנן בפ"ב דקידושין [מ"א ע"א] האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, ובגמרא כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא מסייע ליה לרב ואיתימא [רבי] אלעזר דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. ובכתובו' פ' אע"פ [נ"ז ע"ב] אמר רבא בר ליואי אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה אבל פוסקי' על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה. ותו גרסי' בשלהי עשרה יוחסין [קדושין פ"ב ע"ב] רב חנן בר רבא איקלע לבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבוה בכנפיה א"ל לא סבר לה מר להא דמקדשא א"ל עבר לה אדרב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה וכו'. וי"ל הא דקדש רב (חסדא) [חביבא] בתו קטנה כל כך היתה קטנה שלא היתה בושה לעמוד ערומה או בושה לעמוד ערומה ויש בה דעת כגון שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה מחמת קוטנה כל זה אסור, אבל אם מוסרת עצמה לביאה וחומדת מותר לכתחילה, והא דרב חביבא מוסרת עצמה לביאה היתה דהא א"ל רבינא קטנה נמי חמודי מחמדא [נדה ס"ו ע"א], אלמא בקטנה יש גבול דאי כל קטנה אסורה היכי קיימי רבנן ומתקני נישואי יתומה בקידושי אמה ואחיה או מיאנה וקדשה עצמה אלא קים להו לרבנן דיש גבול לקטנות לחימוד ואם אביה רוצה להשיאה או לקדשה על פיה הרשות בידו כההיא דא"ר זירא באע"פ [כתובות נ"ז ע"ב] תנא קטנה בין היא בין אביה יכול' לעכב ופרכינן בשלמא איהי מציא מעכבא אלא אביה אי איהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מינה וכו' אלמא היכא דאיהי ניחא לה ולאבוה נמי ליכא איסור, וכי היכי דבנישואין ליכא איסור בקידושין נמי אי הגיעה לחימוד וניחא לה ולאביה ליכא איסורא, ומתניתין [קדושין מ"א ע"א] דקתני נערה לסיועיה לרב אורחא דמילתא נקט, תדע מדמסיק עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה, למה לי' למימר בפלוני אני רוצה לימא עד שתגדיל בסתמא דהא אמירה דידה לא שמעינן ממתנית' אלא ש"מ כל היכא דאמרה בפלוני אני רוצה והגיעה לחימוד ביאה הרי היא כגדולה. וגבול שנתנו חכמים לקידושי קטנה כדאמר רבא בפ' התקבל במס' גיטין [ס"ה ע"א] אמר רבא צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון. ונ"ל שלענין קידושי האב אסור וביתומה דוקא הוא תקנה זה דרבא מפרש, והא דתנן ביבמות פ' ב"ש [ק"ז ע"ב] ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור (גיטה) [קידושיה] אינה צריכה למאן ובגמרא [ק"ח ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל הל' כר' חנניה בן אנטיגנוס, ראב"י אומר כל עכבא שהיא מן האיש כאילו היא אשתו ובגמרא מפרש לה היכי דמי, והדתני בר קפרא בפ' ב"ש [ק"ט ע"א] לעולם יתרחק אדם מן המיאון פי' שלא (יהא) [ילמדוה] ב"ד למאן, אבל קידושי קטנה לא אמר מתרחק כדמפרש טעמא דילמא דלכי גדלה מיחרטא פי' שמיאנה לפי שאין מיאון אלא בעודה קטנה וכיון שהגדילה מתחרטת שלא קיימתו לבעל. וכמה פעמים הוזכר רב חביבא סתם בתלמוד ולפי החכמים הנזכרים בשמועתו יש לעמוד מי הוא לפי שרב חביבא חבירו של רב קודם, יש לך להבין מי הנושא ונותן עמו או חולק עליו, כההיא בפ"א דכתובות [ח' ע"א] דגרסי' רב חביבא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הילכתא כוותיה, ואין ידוע איזהו כיון דלעיל מיהא גרס רב תחליפא בר מערבא איקלע לבבל וכו'. ורב תחליפא בר מערבא בימי ר' אבהו ואף בימי ר' יוחנן היה כאשר נברר בע"ה על הסדר, (דאמאי) [ואמאי] פסיק בעל התלמוד במעשה דרב חביבא אם הוא דאיעסק רבינא בברתיה, וי"ל משום דמעשה בעי למיתני בהדדי והדר לבי מהולא. הילכך איכא למימר הכי והכי ולא נודע לי הבירור. אבל רב חביבא דפליג בהדי מר בר רב אשי בפ"ב דכתובות הל' כותב אדם עדותו על השטר וכו' [כ' ע"א] עד איבעי' להו עצמו מאי רב חביבא אמר אפילו עצמו ומר בר רב אשי אמר עצמו לא ומסקנא והיל' עצמו לא ואי צורבא מרבנן אפילו עצמו וכו' והל' זו דזוכר' מעצמו בע"ה בסדר רב כהנא נכתבנה.
